איך יכול להיות שאני מפספסת את החיים שאני כל כך אוהבת?

בדרך כלל אני מתלהבת מעשייה, לא נבהלת מעומס מטלות, ואוהבת לגוון בין משימות העבודה לרשימה הלא נגמרת של סידורים וניהול החיים השוטפים, בלי לוותר גם על ספורט וזמן איכות עם עצמי, משפחתי וחבריי.

לא סתם מכנים אותי בסביבתי "טורבו".

ועם זאת, אני מודה שכבר תקופה ארוכה אני נאלצת ממש להכריח את עצמי לסמן "וי" על מטלות, נגררת עם החיים ממשימה למשימה. והעייפות...אוי העייפות.

ובכל זאת, הרי חייבים לתפקד לא? אז אני ממשיכה לרוץ, עושה את כל מה שצריך, תמיד בזמן, תמיד עומדת בהתחייבויות. ורק בסוף היום, כשיש לי רגע לנוח – אני מבינה שבעצם – לא הייתי שם. 
שלא תבינו לא נכון, אני חושבת שעבודה היא בריאות. ממש כך והתמזל מזלי לעבוד בתחום שאני אוהבת וטובה בו. הילדה שלי היא מקור אושר עצום (מתה לעוד שניים לפחות- אבל על זה בפוסט אחר) יש לי זוגיות נהדרת עם בן זוג מפרגן ואוהב ובקיצור, החיים טובים אלי ואני יודעת להעריך זאת.
אז איך יכול להיות שאני מפספסת את החיים שאני כל כך אוהבת?
בהיותי מאמנת, אני שואלת את עצמי את השאלה הזאת דרך הפרדיגמות והנחות היסוד שמוטמעות בי מילדות (כמו אצל כולם).אני יודעת שעלי לבחון את הקיבעונות שלי ולאפשר לתשובות לעלות תוך כדי התנועה הטבעית של החיים, דרך התבוננות בעצמי ובפעולותיי. אחד הדברים החשובים שעלו בי הוא -

במירוץ האינסופי אחר השגת היעדים הבאים,
יש גם פחד עצום להפסיק לרוץ. פחד מה "ריק" מה"אין תנועה"

מתישהו לאורך הדרך, נוצרה בתוכי המשוואה: אין תנועה = ריק = מוות או בקיצור – להיות עסוקה מאפשר לי גם סוג של בריחה. אז מה עכשיו? (שואלת ליאת המשימתית)

אז זהו ש... כלום!
כל שעלי לעשות הוא להתבונן בנטייה שלי לברוח מנוכחות ברגע הזה. בלי לשפוט. בלי לבקר את עצמי. בלי להתייאש. וכמו קסם, תמיד ברגע שאני מבחינה שאני לא שם - אני בעצם כבר חוזרת להיות נוכחת ברגע.
ברגע שאני יכולה לצפות בדפוס שלא משרת אותי יותר - איני לכודה בו יותר.
למשל – כולנו (לפחות רובנו) מכירות את הכמיהה הזאת שאחר הצהריים עם הילדים כבר ייגמר, ויבוא הערב ואיתו השקט והמנוחה (בתקווה). כשאני בסיטואציה הזאת ומצליחה להתבונן במה שקורה לי (שאני עם הבת שלי אבל בעצם לא עד הסוף) -

המיקוד חוזר להיות בהווה, במה שקורה כאן ועכשיו.

זה בעצם מה שקורה בתהליך האימון: אנחנו מגלים ארצות חדשות בתוכנו,מקומות נסתרים שלא הכרנו,אפשרויות נוספות שהיו שם תמיד ועכשיו יוצאות לאור. ומשם מתחילים, צעד אחרי צעד קטן, לבדוק הזדמנויות,להכיר עוד את עצמנו,להעז לצאת מהקופסה המקבעת בה התרגלנו לחיות. הצעדים הקטנים מנטרלים את הפחד מהשינוי (שעולה חזק כשיש שינוי ש"מאיים" על הדפוסים הרגילים) וממתנים את הדחף להילחם בו או לברוח ממנו. למעשה - כבר בשלב זה ניתן לחוש הקלה עצומה שכן כל צעד בכיוון לשינוי מחזק את הידיעה שאנחנו בדרך למטרה.